החלטה בתיק בש"פ 10874/05

א.        ערר זה עניינו טענה משפטית שהעלתה באת כוח העורר, והיא השאלה האם רשאית ערכאת ערר - במקרה דנן בית המשפט המחוזי - לעכב (בלשון החוק: להשהות) ביצועה של החלטת שחרור שניתנה על-ידי הערכאה הדיונית, בנידון דידן בית משפט השלום.

ב.        (1)  כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. נתבקש מעצרו עד תום ההליכים.

           (2)  בקשת המעצר נדונה ביום 19.10.05 בפני בית משפט השלום בנתניה (השופטת קלוגמן). בדיון חלקה באת כוח העורר על דיות הראיות, לפחות בחלק מרכזי בהן. בית המשפט הותיר את הנושא בצריך עיון והפנה לתסקיר מעצר.  

           (3)  ביום 22.11.05 החליט בית משפט השלום, לאחר קבלת התסקיר, על שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא. בדיון זה שבה באת כוח העורר והעלתה את נושא הדקירה, אך עיקר הדיון היה בחלופות, ובית המשפט החליט כאמור. לבקשת התביעה ניתן עיכוב ביצוע לעשרים וארבע שעות.

           (4)  על החלטת השחרור עירערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ונתגלעה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי (השופט רוזן) קבע כי יש להחזיר את הדיון  לבית משפט השלום על מנת "שיתן החלטתו בסוגיית הראיות לכאורה, כמו גם עילת המעצר", שכנאמר בהחלטה, לא נדונו בבית משפט השלום. לשם ביצוע החלטתו, עיכב בית המשפט המחוזי את שחרורו של העורר עד ליום 24.11.05 בשעה 14:00.

ג.        (1)  מכאן הערר: לטענת באת כוח העורר, ניתנה החלטת עיכוב ביצועו של השחרור על ידי בית המשפט המחוזי בחוסר סמכות, שכן הסמכות להורות על כך מסורה אך לבית המשפט שהורה על שחרור נאשם ממעצרו. בית המשפט המחוזי, כך נטען, דן בערר על שחרורו של העורר, ומשכך אין הוא יכול לעכב את ביצוע שחרורו אלא לדחות את ערר המשיבה או לקבלו. עוד נטען כי משקבע בית המשפט המחוזי שבית משפט השלום שיחרר בתנאים מגבילים ללא שקבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, עליו לשחרר את העורר לאלתר ללא כל תנאים מגבילים, שכן סיים את מלאכתו כערכאת ערר; היה בידו לדון בכל הסוגיות, כולל בראיות, אך לא לעכב ביצועה של החלטת שחרור, שמועדה רק עד לדיון בערר. אחרת התוצאה היא כי טעות בית משפט השלום פועלת לרעת העורר, בעוד שכנטען לא נתקבל הערר על נימוקיו המהותיים.  

           (2) לטענת המדינה דין הערר להידחות, שכן בסמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על מעצר ביניים של העורר עד להשלמת הדיון בבית משפט השלום על-ידי החלטה מפורטת בקשר למעצר עד תום ההליכים ועילותיו. לעמדה זו ניתנו נימוקים אחדים:

           ראשית, מוסמך היה - לפי הטענה - בית המשפט המחוזי להורות כי העורר יוסיף לשהות במעצר עד למתן החלטה אחרת בעניינו, שכן לבית המשפט נתונה סמכות עזר לעצור אדם עד להכרעה העיקרית בערר. לפיכך, במקרה דנן אף נהג בית המשפט המחוזי מידת זהירות - כנטען - בעכבו את השחרור לפרק זמן קצוב, שכן מוסמך היה להאריך את המעצר עד להחלטה אחרת, בלא לקצוב לה זמן. אשר על כן, לטענת המשיבה, אין כל נפקא מינה אם החליט בית המשפט המחוזי על "מעצר ביניים" נוסף עקב החזרת ההחלטה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר לבית משפט השלום.

           לחילופין נטען, כי מהחלטתו של בית משפט השלום על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים משתמע, כי קבע שיש ראיות לכאורה ועילת מעצר כנגד העורר. אשר על כן, על מנת שיוכל להעביר את החלטתו של בית משפט השלום תחת שבט ביקורתו, קבע בית המשפט המחוזי כי על בית משפט השלום להשלים את המלאכה; ועל כן, ככל שירדתי לסוף הטענה, לשיטתה נתקבל בכך לכאורה הערר לגופו.

ד.        (1)  לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. הודעתי על החלטה זו לצדדים היום, והרי הנימוקים.

           (2) אציין כי נושא הסמכות לא הועלה בפני בית המשפט המחוזי; אמנם בנסיבות שנוצרו אולי היה קושי בכך.

           (3) הערר על החלטה הקשורה במעצר מעוגן כיום בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים), הקובע כי "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית המשפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה... בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד. על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד".

           (4) סמכותו של בית המשפט בערר - כמו גם בעיון חוזר - מוגדרת בסעיף 54 לחוק המעצרים: "בעיון חוזר ובערר רשאי בית המשפט לקיים את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה או לבטלה ולתת החלטה אחרת במקומה". עינינו הרואות וראוי לציין זאת כבר כאן, כי סמכות בית המשפט שלערר רחבה היא, והמחוקק - ודבר זה עלינו לשוות לנגד עינינו בפרשנו להלן את המצב המשפטי פרשנות תכליתית ושל השכל הישר, מצא לנכון ליתן לו שיקול דעת רחב.

           (5) בסעיף 55 לחוק המעצרים קבע המחוקק לבית המשפט הדיוני את הסמכות "לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה" וזאת בעקבות הודעת תובע על רצונו לערור. ואולם, המחוקק לא כתב מפורשות ובהאי לישנא, כי סמכות זו נתונה גם לבית משפט שלערר בהחזירו את הדיון לבית משפט השלום, תוך קציבת זמן, סיטואציה כגון ענייננו שאיננה שכיחה, שהרי בדרך כלל אם מוחזר הדין לבית המשפט הדיוני אין בית המשפט המחזיר קוצב מועד. לעניין השהיית שחרור ראו בש"פ 10298/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט לוי).

           (6) כבר נדרש בית משפט זה לעניינים הקרובים לנידון דידן, בפרשנות חוק המעצרים; בבש"פ 7328/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן, פ"ד נג(4) 126, 134 ואילך קבע השופט טירקל, כי יש לבקש דרך פרשנית שתמנע "תוצאה אבסורדית" (שם לגבי סעיף 51 לחוק), וכי יש מקרים בהם "מותר לשופט לתת ללשון החוק משמעות שאינה מתיישבת בהכרח עם הפירוש על דרך הפשט, אולם תוצאה הגיונית מונעת את האבסורד והיא מגשימה את מטרתו של החוק" וראו הדוגמאות הניתנות על-ידיו שם. ראו לעניין פרשנות תכליתית של הוראה פלילית דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 557 (הנשיא ברק); רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה).

           (7)  ועוד נקבע (בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני, פ"ד נב(4) 516, השופט קדמי, בהמשך להחלטת השופט בך בבש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 759), כי מוסמך שופט שהוגשה בפניו בקשה להחזקת נאשם במעצר עד תום ההליכים, להורות על מעצר הנאשם עד למתן החלטתו בבקשה, ודבר זה הוא מן המקובלות בבתי המשפט. בית המשפט נדרש בעניין שושני לשאלה האם היעדרה של הוראת חוק ישירה ומפורשת בהקשר זה בסעיף 21 לחוק המעצרים שולל את קיומה של הסמכות האמורה, והשיב על כך בשלילה. את הסמכות זיהה הן כ"סמכות עזר" (סעיף 17(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981) והן כ"סמכות נגזרת" מסמכות המעצר העיקרית או נלווית אליה שניתן ליישמה מכוח הוראות סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, הקובע כי "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק".

           (8)  בענייננו נשאלת השאלה מה על בית המשפט שלערר (במקרה דנן בית המשפט המחוזי) לעשות שעה שלשיטתו עליו להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, בית משפט השלום, כדי להידרש לראיות ולעילת המעצר, ובאותו זמן רצונו להמשיך במעצר המבקש כיוון שלא נחה דעתו באשר למסוכנות ולחלופה; (ראו דברי השופט (כתארו אז) חשין בבש"פ 7968/01 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסמה)). להלכה כמובן יכול היה לפעול לפי סמכותו הכללית בערר לפי סעיף 54, לקבל את הערר ולפעול על פי "סמכות העזר" או "הסמכות הנגזרת" המוקנית לו כאמור בפרשת שושני, ומכוחה להורות על מעצר העורר עד להחלטה נוספת בבית משפט השלום בלא שיכרוך זאת בהשהיית ביצוע. במקרה כזה לא היתה יכולה להיטען טענה נגד הסמכות. משבחר בהליך דרסטי פחות, קרי, לא "מעצר שמועדו פתוח" עד להחלטה שמועדה טרם נקבע, אלא שימוש בכלי של השהיית ביצוע, תוך קציבת זמן - נראה לי כי אין מקום לטרוניה מהותית; זאת - שכן במהות פתוחה היתה בפניו דרך מלך פרוצדורלית להשגת אותה תוצאה, באמצעות שימוש ישיר בסעיף 54, ואף יכול היה לקצוב לערכאה הדיונית זמן, ולעורר לא נגרם עוול. באשר להיבט הפרוצדורלי-משפטי, איני רוצה לקבוע מסמרות, שכן לעת הזאת אין הדבר נדרש, אך כשלעצמי, אף שהדרך הנוחה יותר היא כאמור, לא הייתי פוסל את השימוש בכלי של השהיית ביצוע כ"סמכות עזר" או "סמכות נלוית" לסמכות לפי סעיף 54 לחוק המעצרים. המתווה הוא, כי בית המשפט שלערר מחליט החלטה שמשמעה קבלה חלקית של ערר המדינה במובן של החזרת התיק להשלמת הדיון בבית המשפט הדיוני. הוא מבקש להחיש את הדברים, מתוך הנחה של כיבוד זכויות העורר שלפניו; בכך הוא מפעיל סמכות עזר דומה לזו של הלכת שושני, קרי, החלטת השהיית הביצוע שניתנה בערכאה הדיונית תיראה כחלק מן ההחלטה שעליה עוררים - וכלפיה נתונה לבית המשפט שלערר סמכות רחבה כמפורט בסעיף 54. בזאת מושג אפקט הזמן הקצוב, אף שגם אותו ניתן להשיג באמצעות סעיף 54. במישור המשפטי סבורני כי את החלטת בית המשפט המחוזי ניתן לעגן כאמור. התוצאה, מכל מקום הגשימה את תכליתו של חוק המעצרים, היתה צודקת, ולא הצדיקה התערבות בה כשלעצמה. כאמור, לא נעתרתי בנסיבות לערר.

           ניתנה היום, כ"ב במר חשון תשס"ו (24.11.05).

                                                                                      ש ו פ ט